המתבונן בעבודותיה של דניאלה קלאוזנר נשאב לתוך עולם מגוון של צבעים, נופים, דמויות, חפצים, חומרים, חלקם ברורים, חלקם מרומזים, אך כולם יחד בונים מארג אחיד, הרמוני ששורשיו נטועים תמיד במציאות, אך ענפיו משתרגים מעלה למחוזות בהם שולטים הדמיון והפנטזיה.

דניאלה מעידה על עצמה שנקודת המוצא שלה ביצירה הוא החומר, החומר על כל מרכיביו שאינו חדל להפתיע: אקריליק ופחם, גבס ונייר, עץ וברזל, בד יוטה ומרק שפכטל. חומרים אלו, שבידי היוצרת מעובדים, לעתים, לדרגה של שקיפות עד שנדמה שהם מאבדים מחומריותם, משמשים יסוד לטכניקות שונות ושילובים לא-צפויים. אלו מאכלסים את בדיה של דניאלה, בהם דרים יחד משיכות מכחול עזות ודקות, משטחי צבע מוגדרים ומופשטים, קו דק, בלתי נראה כמעט שיוצא לדרך, אך כאילו מתחרט ושב על עקבותיו. טכניקות המשלבות עבודת ידיים ומכחול, עבודות הדפס, צילום, תחריט, תחבושות גבס וכיתוב הופכות, פעמים רבות, את תהליך היצירה לדרך ניסיונית בה חוברים יחד ידע, מיומנות, סקרנות וחדשנות, והתוצאה, שוב, תמיד מפתיעה: "הדברים מבשילים בי תוך כדי העבודה", אומרת דניאלה, "אני אף פעם לא יודעת מה תהיה התוצאה הסופית כשאני מתחילה לעבוד."

דבר אחד ברור לעין. ריבוי החומרים, צורת עיבודם ומגוון הנושאים הרחב בהם עוסקת דניאלה, יוצרים דיאלוג פורה בין החומרי/מוחשי למופשט/מרומז. דיאלוג זה עומד במרכז יצירות שנושאן הטבע ונופיו על כל גווניו, נופים עירוניים, דמויות הנטועות במציאות ריאלית וחזיונית, מצבי רוח העוטים לבוש מוחשי של צורה וצבע, רגשות, תקוות וחלומות ההופכים מתחושות שבנפש לדימויים קונקרטיים. פרק מיוחד בעבודתה של דניאלה עוסק בזיכרון השואה ופניו השונים במציאות הישראלית.

כל ניסיון למיין את עבודותיה של דניאלה לקבוצות תימטיות יתקל בקושי, לא רק בגלל ריבוי הנושאים וגיוונם, אלא, בעיקר, בגלל הרבדים השונים של המשמעויות מהם בנויה כל עבודה. הצבע, למשל, הוא מרכיב עיקרי במרבית העבודות. אולם, על פי רוב, לא יהא זה עיסוק בצבע בלבד. הצבע המפתל דרכו בין צורות הנדסיות מרומזות או דמויות אנושיות חסרות תווי פנים ברורים, כמו משמש להם מעטפת תחתיה הופכת היצירה לשלמות הרמונית אחידה. "אני לא יכול להעתיק את הטבע כצורה משועבדת", אומר מאטיס, "אני חייב לפרש את הטבע ולהתאימו לרוח הציור – כשאני מוצא את יחסי הגומלין של כל הטונים התוצאה חייבת להיות הרמוניה חיה של טונים, הרמוניה שאינה שונה מזו של קומפוזיציה מוסיקלית." ואין זה מקרה ששימוש במילה טון (tone) מתאים גם לאמנות ויזואלית (גוון, סגנון, נוסח, אופן) וגם לעולם המוסיקה (צליל, מצלול, ניגון, טעם, נעימה, לחן). עבודותיה של דניאלה מוכיחות זאת.

נוף של ירוקים, נוף של כחולים, נוף בשחור-לבן, נופי יער, נופי מדבר, מדבר תנ"כייער בלילהיער בשלכת, שדה חיטה, נוף העמק, נוף חולות, ענפי עצים ערומים, ענפי עצים בצבעים עזים של כחול ואדום חובקים כל שנקרה בדרכם, דמויי ברושים בקונטור דק ועדין, וגם הנימה האישית – לכתי במדבר. דמויותיה של דניאלה, יש והן ברורות, יוצרות קשר עין עם הצופה, כמו חמלה, אישה, האישה באדום על רקע של כחולים וכתמי אור שנראה כאילו נושאת תינוק בידה ובכך מעלה בזיכרון דמויות נשיות של הונורה דומייה (Daumier). יש שהן מרומזות בלבד ועל הצופה להתבונן היטב ולאתרם, תוך כדי סקירת התמונה כולה, למצוא את מקומות ההסתר שלהם בינות לפיתולי הנוף והטבע, בינות לשילובי הצבעים החודרים אחד לתחומו של השני. דמויות אלו לעולם אינן סטטיות, הן נמצאות בתנועה, לעיתים מפוחדות, לעיתים מנסות לפרוץ מסגרת בתוך מסגרת בתוך מסגרת.

כן, הן לא היחידות המבטאות את הכמיהה לחופש. העץ המנסה לפרוץ בכוח את סד הגדר העשויה ריבועים-ריבעים בו הוא נתון, הציפור המשיקה כנפיה בצאתה מן המסגרת הכובלת אותה ומצטרפת ללהקה הנודדת בשמים והכתמים הכתומים הסדורים כציפורים על תיל המחכות לשחרור, וגם מעוף ומשפחה כציפור ואפילו כבשה עפה.

עבודותיה של דניאלה מלאים "אובייקטים". אנחנו מביטים בהם והם מישרים אלינו מבט, כי זוהי טיבה של האמנות החזותית, טוען ג'יימס אלקינס (Elkins) בספרו The Object Stares Back

בו הוא בוחן דרכי ראיה והתבוננות. האובייקט יכול להיות עיר היונה, מציאות ישראלית, "עם ישראל חי", ירושלים של זהב, עולם ומלואו, עץ אדום, פילים בהודו, עמודי דגל, רימונים וקן לציפור. ביצירות אחרות, שלא נושאות כותרת, האובייקטים נרמזים בלבד, ולכן הם חמקמקים, כמו הדמויות במקומות מסתוריהן. הנה קונטור דק המזכיר שד אישה, האם זהו זוג אוהבים הפונים אחד אל השני? האם אלה הם זוג ברבורים או זוג עלים בקומפוזיציה של אדום, שחור ולבן? האם זהו דג? עין אדם או ראש אישה שמצליח לצוף על מערבולת שהיא תוצאה של סערת רוחות או סערת נפש במשיכות מכחול עזות של שחור, כחול, תכלת, לבן וכתום? לך תדע!

בקבוצת תמונות אחת לא משאירה דניאלה מקום לדמיון. חשבון דמים לה עם נוראות השואה. לא פחות משבע גרסאות שונות, בטכניקות שונות, לחתונה בשחור, ובכולן "מככב" הטלאי הצהוב

על חזם של זוג הורים צעירים. נראה שאין די באין ספור ווריאציות (תחריט, על נייר, על נייר תכלת, על רקע גשם) כדי לבטא את סערת הרגשות שהנושא מעורר ביוצרת. אך היא גם זו המעניקה את הכותרת משואה לתקומה ליצירות אחרות שנושאן שואת אירופה והתקומה בארץ.

הניצולים ומספר על היד הם שתי הפנים לאותו המטבע.

ד"ר שרה לוטן-הסנר